החלטה בתיק רע"א 1109/13

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 1781-09-12 מיום 27.12.2012, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתם של המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן ביום 19.8.2012 על ידי השופט (בדימוס) עו"ד דניאל ארנסט (להלן: הבורר).

תמצית הרקע העובדתי

1.        כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 11.5.2008 התקשרו המבקשים ביחד עם המשיבים עם בני משפחת נינו (להלן: המוכרים) בעסקה לרכישת מקרקעין בעיר תל-אביב (להלן: הסכם הרכישה). ביום 19.5.2008 ערכו המבקשים והמשיבים שני הסכמים (האחד בין המבקשים לבין המשיבה 4 והשני בין המבקשים לבין המשיבים 3-1) לפיהם יערכו המבקשים עבודות שיפוץ שונות במקרקעין, לרבות חלוקת זכויות ושימושים בין הצדדים ושינוי ייעוד של קומת הקרקע, וזאת בתמורה לסכום מצטבר של 465,000 ש"ח (להלן: הסכמי השיפוץ). הסכמי השיפוץ כללו תניית בוררות לפיה כל מחלוקת בין הצדדים תתברר לפני בורר והליך הבוררות יסתיים בתוך שלושה חודשים מיום תחילתו לכל המאוחר. המבקשים אישרו קבלת מקדמה בסך 365,000 ש"ח עבור ביצוע הסכמי השיפוץ. הן בהסכם הרכישה והן בהסכם השיפוץ מופיע בכותרת, תחת שמה של המשיבה 3 (להלן: האם), הכיתוב "בנאמנות עבור רון סבן" שהינו בנה הקטין (להלן: הקטין).

2.        לאחר שהתמורה שולמה למוכרים והמקרקעין נרשמו על שמות המבקשים והמשיבים כפי שהוסכם בהסכם הרכישה, לא ביצעו המבקשים את המוטל עליהם בהסכמי השיפוץ, למעט הריסת חלק מהמקרקעין, ולאור כך, וכיוון שטרם ניתן היתר בנייה, לא ניתן היה לעשות כל שימוש במקרקעין. בשל כך, לאחר ניסיון ליישב את המחלוקת ביניהם, מינו הצדדים את הבורר כדי שידון בתביעת המשיבים לביטול הסכמי השיפוץ, להשבת הסכום ששולם ולפיצוי בגין ההפרה הנטענת בסך 1,490,788 ש"ח. הבורר הורה למבקשים להגיש כתב הגנה תוך 21 יום מקיום הישיבה המקדמית ביום 27.9.2011, אך ביום 6.11.2011, עקב חילופי ייצוג, ביקש בא-כוחם הנוכחי של המבקשים להאריך את מועד הגשת כתב ההגנה והבורר נעתר לבקשתו על אף שהתייחס לעיכוב הרב שנגרם בשל התנהלות המבקשים. גם לאחר הארכת המועד לא הגישו המבקשים כתב הגנה, והגישו תחתיו בקשה לסילוף על הסף של התביעה מטעמי חוסר סמכות שכן לטענתם אחד הצדדים להסכמי השיפוץ הינו קטין וההסכמים לא אושרו בהתאם לסעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות). הבורר דחה את הבקשה לסילוק על הסף ונתן למבקשים ארכה במהלכה יוכלו לפנות לבית המשפט בכל בקשה שימצאו לנכון להגיש, אך המבקשים לא הגישו כל בקשה, הגישו כתב הגנה והמשיכו לטעון להיעדר סמכות משך כל ההליך על אף שלא הגישו תצהירים וסיכומים. ביום 19.8.2012 נתן הבורר את פסק הבוררות בו דחה את טענת חוסר הסמכות מטעמים של מניעות עקב התנהלותם של המבקשים וכן מן הטעם שמדובר בחוזה לטובת קטין ולא בחוזה שהקטין הוא צד לו. לכן, הורה הבורר על בטלות הסכמי השיפוץ וחייב את המבקשים בהשבת הסכומים שקיבלו, בפיצוי המשיבים בסך 650,000 ש"ח ובהעברת חלקם במקרקעין על שם המשיבים.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי ופסק דינו

3.        המשיבים עתרו לבית המשפט המחוזי לאישורו של פסק הבוררות ואילו המבקשים עתרו לביטולו. המבקשים חזרו על טענות חוסר הסמכות אותן העלו לפני הבורר וטענו לבטלות פסק הבוררות לפי חלופות שונות של סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). עוד טענו המבקשים כי הליך הבוררות נמשך למעלה משלושה חודשים וכיוון שהבורר לא הורה על הארכת התקופה פסק הבוררות בטל מכוח סעיף 24(8) לחוק הבוררות. המבקשים הוסיפו כי הבורר לא קיים כל ישיבת הוכחות, לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו ואף הורה בהיעדר סמכות על העברת זכויות קנייניות. המשיבים תמכו בפסק הבוררות וטענו כי יש להחיל על המבקשים מניעות והשתק. לעניין הקטינות טענו כי הסכמי השיפוץ אינו טעונים רישום סטטוטורי ולכן הוראות חוק הכשרות אינן חלות, וממילא הקטין לא היה צד לעסקאות כי אם אימו בנאמנות עבורו.

4.        בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיבים. בית המשפט קבע כי יש להפריד בין הסכם הרכישה להסכמי השיפוץ, שכן לעניין הסכמי השיפוץ אין כל נפקות לסעיף 20 לחוק הכשרות הואיל וסעיף זה חל על "פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק" ופעולות השיפוץ המנויות בהסכמי השיפוץ אינן טעונות רישום. גם לעניין הסכם הרכישה קבע בית המשפט כי הוא אינו בטל עקב הוראות חוק הכשרות שכן הקטין כלל אינו צד להסכם אלא האם, ולכל היותר ניתן לבטל את מערכת הנאמנות שנוצרה לפי הסכם הרכישה בינו לבין אימו. עוד הרחיב בית המשפט המחוזי אודות חוסר תום ליבם של המבקשים בכך שטענו לבטלות הסכם הרכישה שעל בסיסו נערכו הסכמי השיפוץ, שכן המבקשים היו ערים לכך שהמקרקעין נרכשים על ידי האם בנאמנות עבור הקטין ולא גילו לכך כל התנגדות על אף רישום חלק מהמקרקעין על שמם, קבלת המקדמה והסכמתם לניהול הליך הבוררות. כן התייחס בית המשפט להשתק שחל על המבקשים עקב השלמת עסקת הרכישה והריסת חלק מהמקרקעין ובמיוחד כאשר המוכרים כלל אינם מודעים לכך שמטילים ספק בכשרות הסכם הרכישה והמבקשים לא ביקשו לצרפם להליך הבוררות. בית המשפט המחוזי התייחס גם לדוקטרינת המעשה העשוי וקבע כי במקרה זה - כאשר התמורה שולמה, החזקה נמסרה וחלק מהבניין נהרס - קיים מעשה עשוי ביחס להסכם הרכישה. לעניין התארכות הבוררות קבע בית המשפט כי עדיף היה שהטענה לא תישמע שכן הליכי הבוררות התעכבו אך ורק בשל התנהלות המבקשים. גם לעניין צירוף שלא כדין של האם להליך הבוררות, קבע בית המשפט כי היא הייתה חתומה על הסכמי השיפוץ ולכן תניית הבוררות חלה עליה ישירות.

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

5.        המבקשים מדגישים כי יש לקבל את בקשתם שכן היא עונה לחריג לכלל לפיו אין לתת רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות, וכי במקרה דנא שיקולי צדק מחייבים התערבות ומניעת עיוות דין שנגרם להם לטענתם. המבקשים טוענים כי הן הליך הבוררות והן ההליך לפני בית המשפט המחוזי התקיימו ללא דיון אמיתי בטענותיהם וללא שמיעת ראיות. כך, טוענים המבקשים כי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.11.2012 (להלן: ההחלטה הדיונית), הוצע לצדדים לוותר על קיום דיון ולראות בכתבי הטענות כתבי סיכומים, אלא שלטענתם הם הגבילו את הסכמתם להצעה אך לעניין הקטינות ואילו בית המשפט המחוזי נתן פסק דין ביחס לכלל טענותיהם מבלי לקיים בהן דיון. עובדה זו, לטענתם, מתעצמת לאור טענתם הנוספת כי הבורר נתן את פסק הבוררות מבלי להידרש לכתבי הטענות שהגישו ומבלי לקיים כל הליך הוכחות. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מכך שהבורר דן בטענותיהם לגבי חוסר סמכותו לדון בבוררות ולא העביר את הדיון לבית המשפט, וכן כי לטענתם חרג הבורר מסמכותו בכך שבניגוד לסעד שהתבקש דן ופסק גם בענייני מקרקעין והורה להם להעביר זכויות במקרקעין למשיבים ואף לבטל שעבודים והערות אזהרה שנרשמו לטובת צדדים שלישיים. זאת, בין היתר בשל העובדה שלא קיימת תניית בוררות בהסכם הרכישה.

6.        המבקשים חוזרים על טענתם כי הקטין היה אחד הצדדים להסכם הרכישה ולהסכמי השיפוץ ולא האם וזאת תוך הפניות רבות לפסיקה המפרשת את הוראות סעיף 20 לחוק הכשרות. בהקשר זה הם טוענים כי כאשר חתמה האם על ההסכמים היא הוסיפה בראשי תיבות כי החתימה היא בשם הקטין. עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי הסכמי השיפוץ כוללים פעולות רבות המהוות עסקאות במקרקעין ודורשות רישום סטטוטורי וביניהם: רישום המקרקעין כבית משותף; רישום הערת אזהרה; ושעבוד המקרקעין. לכן, לטענתם, גם על הסכמי השיפוץ חל סעיף 20 לחוק הכשרות הדורש את אישור בית המשפט לעסקה שלא ניתן בענייננו. בנוסף, טוענים המבקשים כי הסכמי השיפוץ היו מותנים בכניסתו של הסכם הרכישה לתוקף, ולטענתם אין חולק על כך שהסכם הרכישה לא נכנס לתוקף ללא אישור בית המשפט לפי סעיף 20 לחוק הכשרות. המבקשים טוענים גם כי הסכם הרכישה והסכמי השיפוץ מהווים מערכת הסכמית אחת כך שלא ניתן להפריד ביניהם. לטענתם, בשל כל אלה, ובשל העובדה שלטענתם תניית הבוררות הייתה חלק בלתי נפרד מהסכמי השיפוץ, הרי שככל שאלו בטלים גם תניית הבוררות בטלה והבוררות התקיימה בחוסר סמכות בהתאם לסעיף 24(1) לחוק הבוררות. המבקשים חולקים גם על הקביעה שנתנו הסכמתם לקיומו של הליך הבוררות לפני הבורר ומוסיפים כי גם אם ניתנה הסכמה כזו, הרי שהיא ניתנה על ידי באי כוחם הקודמים שלא הוסמכו לכך. המבקשים גם חוזרים על טענתם כי פסק הבוררות ניתן כ-11 חודשים לאחר תחילת הליך הבוררות ולכן, משלא הוארכה תקופת הבוררות, הרי שלא הייתה עוד סמכות לבורר לדון בעניין.

דיון והכרעה

7.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

8.        כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (6.10.2010), פסקה 18; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט (6.1.2011), פסקה 26; רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל (18.1.2011), פסקה 17). הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית והיא מתמצה בשאלה האם בנסיבות העניין דנא חלות הוראות סעיף 20 לחוק הכשרות. כמו כן, אינני מוצא כי נגרם למבקשים עיוות דין המצדיק את קבלת בקשתם.

9.        טענתם המרכזית של המבקשים הינה כי כיוון שהקטין הינו צד להסכמי השיפוץ ולהסכם הרכישה (שכזכור נטען על ידיהם כי ההסכמים הינם מערכת חוזית אחת), הרי שמאחר שהסכמים אלו לא אושרו על ידי בית משפט כמצוות סעיף 20 לחוק הכשרות אין להם כל תוקף וכך גם לתניית הבוררות המופיעה בהסכמי השיפוץ. בעניין זה לא מצאתי הצדקה להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין לא הקטין היה צד להסכמים אלא האם כך שלסעיף 20 לחוק הכשרות אין כל תחולה במקרה דנא. לכן, אין גם מקום להידרש לטענות המבקשים לפיהן הסכמי השיפוץ כללו פעולות שהן למעשה עסקאות במקרקעין הדורשות רישום סטטוטורי. נוסף על כך, בצדק דחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם של המבקשים בדבר התנהלותו של הבורר, ובייחוד את טענתם בעניין הימשכות הליכי הבוררות מעבר לתקופה שנקבעה בתניית הבוררות, וזאת בשל התנהלותם של המבקשים עצמם בהליך הבוררות. גם מעיון בפסק הבוררות נראה כי אין ממש בטענתם של המבקשים לפיה פסק הבורר תוך התעלמות מכתב ההגנה שהגישו, נהפוך הוא, הבורר סירב במספר הזדמנויות להעניק פסק דין בהיעדר הגנה וזאת כדי לתת למבקשים את יומם לפניו.

10.     גם את טענתם של המבקשים, לפיה הסעד של העברת זכויותיהם במקרקעין למבקשים שפסק הבורר נפסק מבלי שנתבקש על ידי המשיבים, ואף בחוסר סמכותו של הבורר להכריע בענייני מקרקעין בכלל ובענייני הסכם הרכישה בפרט שכן לא נכללה בו תניית בוררות, אין בידי לקבל. אמנם, לא מצאתי התייחסות לטענה זו של המבקשים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אלא שמעיון בפסק הבוררות עולה כי המשיבים עתרו במפורש לקבלת סעד זה במסגרת הבוררות. נוסף על כך, אין ממש בטענה לפיה לא ניתן להכריע בענייני מקרקעין בהליך של בוררות. אכן, צדדים לבוררות יכולים להסכים לקיים בוררות אך ורק בעניינים אשר הם יכולים להסכים עליהם בהסכם כמצוות סעיף 3 לחוק הבוררות. על פניו, תוקפן של זכויות קנייניות היפה כנגד כולי עלמא אינו עניין שהצדדים יכולים להסכים עליו [ראו: רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ''ד נ(1) 636 (1996), עמ' 647-645 (להלן: עניין בסן)]. פסקי דין המכריעים בעניינים אלו נהוג לכנות "פסקי-דין חפציים" ואותם רשאים רק בתי משפט מוסמכים לתת. עם זאת, ישנן הכרעות קנייניות הנוגעות אך ורק לצדדים, אותן הם רשאים למסור להכרעה בהליך בוררות והן אינן מחייבות צדדים שלישיים (שם, בעמ' 650-647). בענייננו, נראה כי העניין שנמסר לבוררות נוגע אך ורק למערכת היחסים בין הצדדים לסכסוך. הבורר אף התייחס לטענה זו במפורש בפסק הבוררות וציין כי קביעתו בעניין העברת הזכויות במקרקעין אינה נוגעת לצדדים שלישיים אלא הינה בגדר הוראה לצדדים לסכסוך בלבד, ועל כן אינני יכול לקבל את הטענה לפיה פסק הבוררות הכריע בעניינם של צדדים שלישיים. בנוסף, אינני מוצא לנכון להידרש לטענת המבקשים לפיה תניית הבוררות קיימת רק בהסכמי השיפוץ ולא בהסכם הרכישה שעה שהמבקשים עצמם טענו בבקשתם, כמו גם לפני בית המשפט המחוזי, כי הסכם הרכישה והסכמי השיפוץ הינם מערכת הסכמית אחת.

11.     לפני סיום אעיר כי הבקשה שהגישו המבקשים השתרעה על פני 32 עמודים וזאת בלא כל הצדקה ובניגוד להוראות תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כי בקשת רשות ערעור תפרט בצורה תמציתית את נימוקי הבקשה. בעניין אחר עמדתי על כך שאין מקום להגיש בקשות רשות ערעור שאורכן מופלג כאשר הן חוזרות בעיקרן על טענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי ואף התרעתי לבל תישנה תופעה זו בעתיד שמא יושתו הוצאות לטובת אוצר המדינה (ראו: רע"א 4757/12 Interton Inc. נ' AVR Communications Ltd. (9.9.2012), פסקאות 10 ו-17 להחלטתי). במקרה דנא הוגשה בקשה ארוכה אף שבמסגרת ההחלטה הדיונית העיר בית המשפט המחוזי על כך שבקשת הביטול שהגישו המבקשים השתרעה על פני 60 עמודים ולוותה בתצהיר לא ממוספר המשתרע על פני 92 עמודים.

12.      אשר על כן הבקשה נדחית. פסק הבוררות נשאר בתוקף בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תשובה אינני עושה צו להוצאות לטובת המשיבים. יחד עם זאת המבקשים יישאו בהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

             ניתנה היום, ג' בניסן תשע"ג (14.3.2013).